פרשת בהעלותך- מפגן של אהדה

וכך נאמר:

 'וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן'. (במדבר יב, טו – טז)

 העם  חותר להגיע לארץ ישראל  ואין לו את הזמן ומנוחת הנפש להמתין ולעצור את המסע לארץ ישראל. החטא הנוראי של מרים פוגע בה קשות והיא נתבעת להמתין מחוץ למחנה. העם מחליט להמתין עד לרפואתה של מרים ואין מי שמתנגד ותובע להמשיך בדרך. מה היו המניעים שגרמו לעם שלם להתעכב באמצע המדבר?  אמנם, מרים היא מנהיגה, בארה מלווה את העם ובכל זאת כאשר חז"ל בקשו למצוא טעם לדבר הם פשפשו ובדקו עד אשר מצאו מעשה ייחודי, שעשתה מרים לפני שנים רבות. וכך מסבירה המשנה מסכת סוטה (א,ט) :

'וכן לענין הטובה מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר : 'ותתצב אחותו מרחוק' לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר שנאמר: 'והעם לא נסע עד האסף מרים'.

בספרי מדבר (פיסקא קו) מתואר אף יותר מכך:

'ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק לפיכך עיכב לה המקום שכינה וארון כהנים ולוים וישראל ושבעה ענני כבוד שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים'.

מרים זוכה למפגן מדהים  לא רק מצדו של העם אלא  גם ענני הכבוד ממתינים לה. לפי מסורת חז"ל מרים לקתה בצרעת בתאריך כב סיון והייתה זקוקה לשבעה ימים של החלמה. בהגיע יום כט סיוון בתום מחלתה שולח משה את המרגלים לארץ ישראל (תענית כט ע"א). ניתן להבין מסמיכות הפרשיות שהעם באותו זמן היה במתח והמתין לשלוח את מרגליו לארץ ישראל. בנוסף לכך, מרים חטאה ופגעה במנהיגם של ישראל, והיו את כל הסיבות לכעוס עליה , לנדות אותה ולשכוח את כל מעלותיה.

המשנה סבורה, שאמנם מרים פגעה באחיה אבל, מעשה בודד שנעשה שנים רבות קודם לכן עומד לזכותה.  דאגתה למשה התינוק הרך, הנמצא בסכנה גדולה וקיומית נודע כמעשה גבורה והיה ידוע לעם. משה האח דאג להנציח את המעשה ולהטמיע אותו במורשת האומה.

המשנה מלמדת אותנו, שזכותו של אדם עומדת לו.  זו מידה כנגד מידה כשם שמרים המתינה למשה כך העם החליט אף הוא להמתין למרים.

מצד שני, מרים חטאה וגם את זה זוכרים אנו לדורות : 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה  ה' אֱלקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם'. (דברים, כד,ט) ומסביר הרמב"ן:

 'ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש… והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל'.

כלומר, גם שמדובר באחות מסורה ומנהיגה חשובה לא עמדו לה זכויותיה בעת שדיברה לשון הרע על אחיה ונדרשה לספוג עונש קשה ולקתה בצרעת. אם כן,  מחד הזכויות ממתיקות את החטא  אבל מאידך  אינן מצילות מפני העונש.  אנו זוכרים בנשימה אחת את החטא הנוראי של מרים וגם את האהדה הגדולה שזכתה בשל מעשה משמעותי שעשתה בעבר הרחוק יותר.

מרים המנהיגה הגדולה טעתה טעות מרה ונוראית אולם העם נמנע מלנדות אותה בשל מעשה גדול שעשתה לפני שנים רבות, שהציל את חייו של משה המנהיג. כיום ישנה נטייה לזכור לאדם את טעויותיו, ובמיוחד כאשר מדובר במנהיג שוכחים את המעלות והזכויות ומתמקדים בחסרונות. המעשה המיוחד שנעשה ערב שליחת המרגלים לארץ יכול ללמד אותנו שאסור לשכוח לזקוף לזכותו של אדם את מעשיו הטובים וגם כאשר הוא כושל מעשים אלו יכולים לעמוד לזכותו.