רבי אליעזר נהג להקפיד על עקרונותיו בכל מצב, ואילו רבי עקיבא היה מוכן לוותר ולהתפשר בשעת הצורך. נאמר בגמרא: 'כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר 'נושא עון ועובר על פשע' (מיכה ז', יח) – למי נושא עון? למי שעובר על פשע" (ראש השנה י"ז ע"א).
ומסביר רש"י: 'שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך לו'.
מסופר על חסיד אחד שנהג לתת לרבו חלק מרווחיו, ועסקיו פרחו ושגשגו. פעם אחת הגיע לבית רבו ולא מצאו, וכששאל היכן הוא השיבו לו בני הבית כי הוא מבקר אצל רבו שלו, החוזה מלובלין. החסיד התפלא לשמוע שגם לרבו יש רב, וכאיש עסקים ערך במהירות את החשבון המתבקש: עד שאני נותן מכספי פדיון לתלמיד – אלך אצל הרב, החוזה מלובלין עצמו. ואכן מאותו היום ואילך לא ביקר עוד אצל רבו, ובמקומו התחיל ללכת אל החוזה. והנה, אט-אט החלו עסקיו להידרדר, עד שירד מנכסיו. החסיד המרושש בא נבוך אל החוזה מלובלין לשאול אותו כיצד זה הצליחו עסקיו אצל התלמיד ואילו אצל הרב כשלו, והלה השיב לו: "כל זמן שלא דקדקת למי אתה נותן את הכסף – גם בשמים לא בדקו אם מגיע לך; אך ברגע שהתחלת אתה לבדוק למי עדיף לתת את הכסף, החלו גם בשמים לבחון אם אין מי שראוי ממך להצלחה…".
לפעמים אנו נוטים לדקדק יתר על המידה אצל האחר, להעיר לו על כל מה שאינו בסדר ולשמור בקנאות על כל מה שמגיע לנו. המסר של הגמרא הוא שעלינו לוותר מדי פעם בפעם ולא להקפיד על הזולת – כך גם משמים לא יקפידו על חטאינו יתר על המידה. אחד מהדברים שעלינו לקבל במהלך יום הכיפורים היא מידת הויתור, ונקודה זו משתקפת כבר באווירה המיוחדת של עבודת יום הכיפורים. אחת מן העבודות המרכזיות של יום הכיפורים היא מעשה הקטורת. נאמר בירושלמי ברכות (ד,ב) : 'אמר רבי יוסי לא הוקשה תפילת המנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטורת מה טעם תכון תפילתי קטורת לפניך '. הערך של תפילה מתעצם ביום הכיפורים גם משום שהקטורת היא עבודה מרכזית וייחודית ביום הכיפורים. ואף בימינו, שבית המקדש חרב וחסרה עבודת הקטורת, עדיין הקטורת נוכחת בתוך בתי הכנסיות, וכדברי רבי שמעון חסידא: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא: 'ואגודתו על ארץ יסדה'" (כריתות ו' ע"ב).
עוצמתה של הקטורת בכך שהיא מכילה אחד עשר סמנים, סוגים שונים של בשמים. אין מקריות במספר זה, שטורחים חכמים ומפרטים ומדגישים ומזהירים עליו, שאם חיסר אחד מהם חייב מיתה. אולם מדוע הקטורת מורכבת מאחד עשר סימנים?! ממה נפשך, היינו מצפים לשנים עשר סמנים כנגד שבטי ישראל או לחילופין למניין של עשרה סמנים (כמניין עשרה אנשים). מדוע יש להפר את האיזון המספרי על ידי נתינת החלבנה בתוך סמני הקטורת?
בדרך כלל נוח לו לאדם להיות יחד עם חבריו, אולם ביום הכיפורים יש צורך להפר את האיזון הרגיל. אנו מערבבים את החלבנה שריחה רע עם שאר הבשמים ואבוי לנו אם נעיז להוציאה מתוך התערובת.
הדרישה היא לפתוח את הלב ולצרף את כולם. סביר להניח שבית הכנסת מכיל בתוכו לא רק את החברים הקרובים והידידים אלא גם אנשים שלא היינו משתוקקים להיות בחברתם בחיי השגרה. בערים הגדולות, שבתוכן ציבור מגוון, מסתופפים יהודים רבים דתיים וחילונים ויושבים יחדיו ומתפללים. כולם נכנסים יחדיו למכתשת והופכים להיות דק-דק – עיסה אחת. ביום שהוא כה מיוחד שאין בו הנאות הגוף, הכול שובת, הכול נעצר, גבהות הלב מתמסמסת, הקטרת דקה-דקה והלב והנשמה דכא דכא.
השביתה ביום הכיפורים תורמת להסרת המחיצות, לביטול המעמדות. כולם נעמדים יחדיו ללא גבהות לב. הקב"ה ממתין שנדע להעביר על מידתנו ונהיה מוכנים לוותר ופחות להקפיד על מי ששונה מאתנו. יהי רצון שנזכה ליום של בית הכנסת, של שקט נפשי, נסיר את המתחים הפיזיים וניתן לנשמה את הכוח להתעלות.
יום של תפילה ולימוד ולא יום של שיחה בטלה.
יום של אהבה ולא יום של תחרות.
יום שבו עשן של קטורת, של אחדות, ייתמר בבית הכנסת, וכך יעביר ה' על מידותיו – יחוס וירחם עלינו.